<h1>ספר הפרדס — שער שני</h1>
<h2>דף לה.</h2>
יין מזוג הרבה לענין יין נסך, יש מי שאומר שאם נתן בו שלשה חלקי מים עדיין הוא קרוי יין לענין אסור יין נסך, והוא הדין היה נראה לי ג"כ לענין ברכה שכל שקרוי יין נסך שמברכין עליו בורא פרי הגפן. ויש מי שהורה התם דיותר על שלשה חלקי מים אינו קרוי [יין] ואע"פ שעדיין נשאר לו טעם יין דאינו אלא (תיוהא) [קיוהא] בעלמא, ויש מי שאומר שכל שטעמו יין אסור משום יין נסך, ואחר מכן ראיתי לרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל שכתב יין מזוג במים מרובין שאין דרך לשתותן כך מברך שהכל. אבל מכל מקום נראה לי דענין זה הכל תלוי ביין כמות שהוא או במקום כמו שנוהגין למזגו או באדם, כנ"ל. אלונתית שעשאה מיין שלנו נראה שאין מברכין עליו אלא שהכל כיון דאינו עושה יין נסך. פירוש אלונתית מפרש בגמ' בפרק אין מעמידין יין ישן ומים צלולין ואפרסמון. יין שחור ויין לבן, נראה לי דמברכין עליו בורא פרי הגפן דאפילו לקדוש היום הוא כשר דגרסינן בבבא בתרא בפרק המוכר פירות יין כושי פירוש שחור, ויין בוריק פירוש לבן מלשון ברק ברקאי, ויין הליסטון פירוש יין מתוק וחלוש הרבה, כולהו כשרין לנסוך וכל שכן לקדוש היום כנ"ל. וזה פשוט, ולקמן בענין קדוש אאריך יותר בס"ד.
מי שרוצה לשתות יין מברך עליו בתחילה בורא פרי הגפן ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, דגרסי' בריש פ' כיצד מברכין על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן, ואמרינן עלה בגמ' משום דאשתני לעילויא, וכיון דאשתני לעילויא אשתני לברכה, ואם תאמר והלא יין אינו נקרא פרי אלא משקה כדאמרינן במסכת בכורים מראשית כל פרי האדמה פרי אתה מביא לבכורים ואי אתה מביא משקה לבכורים, וא"כ למה מברכין עליו בורא פרי הגפן, יש לתרץ דיין נקרא פרי מגזירה שוה דפרי פרי מערלה, כדאמרינן במסכת ערלה אין (סופקין) [סופגין] משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים ומן הזיתים, וכיון דלגבי ערלה נקרא פרי לגבי ברכה נמי נקרא פרי (כדאמרינן) [ואמרינן] במסכת ברכות ריש פרק כיצד מברכין מנין שאין אומרין שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים, (ו)אם אנשים משמח אלקים במה משמח, מכאן שאין אומרין שירה אלא על היין, ויש מי שהקשה והלא על כמה דברים אומרים הלל ושירה כשהיו באים במלחמה כדאיתא בדברי הימים בעניין יהושפט מלך יהודה, וכן בארבעה עשר בניסן כשהיו שוחטין הפסח. ותרצו בתוספות דהכי קאמר מנין שאין אומרין שירה בשום עניין של מזבח כגון זריקת דמים והקטרה ונסוך המים אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן, ואמרו בהגדה תשע מאות ושש עשרה מיני ענבים נבראו כמנין תירוש וכולן לקו בחטאו של אדם הראשון ומשום חשיבות הגפן אנו מברכין עליו בורא פרי הגפן שאין לך שום פרי שנזכיר עליו שם האילן אלא על היין בלבד משום כבוד הנסוך, וג"כ משום הכי אומרין בורא פרי הגפן ולא בורא פרי הענבים משום טעמא דאמרן.
ואם נתן מים לתוך השמרים או לתוך הפורצנין הנקרא תמד מברך עליהם שהכל ואע"פ שיש בהן טעם יין, דגרסינן בפרק המוכר פירות בעא מיניה רב נחמן מרבי חייא (ואמר) שמרים שיש בהם טעם יין מהו, אמר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא, והני מילי אם נתן שלשה מדות של מים והוציא שלשה, אבל אם נתן שלשה והוציא ארבעה מברך בורא פרי הגפן כדינו, דגרסינן התם שמרי יין מברכין עליהם שהכל, אחרים אומרים שמרים שיש להם טעם יין מברכין עליהם בורא פרי הגפן, ואסיק רבא התם דהיכא דרמא תלתא ואתא ארבעה כולי עלמא לא פליגי דחמרא מעליא הוא, דאזיל רבא לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דארי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא, כי פליגי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, והילכתא כאחרים. והא דאמרינן דאם נתן שלשה והוציא [שלשה] דאינו מברך אלא שהכל, הני מילי כשסחט הפורצנין או השמרים עד שיצא כל המשקה שבו, אבל אם לא סחטן אלא שיצא המשקה מאיליו, אע"פ שלא יצא יותר מהמים שנתן מברך עליו בורא פרי הגפן, כן ראיתי כתוב לקצת המפרשים ז"ל. ויש מי שאומרים שלא נאמרו דברים הללו אלא בימיהם שהיו עוצרין הפורצנין בגתות והיה יוצא מהן כל המים הנתנין בהם, והילכך אם נתן שלשה ולא יצא ארבעה בידוע שלא היה שם יין כלל, והטעם הנמצא בו אינו אלא קיוהא בעלמא, אבל הפורצנין שלנו שדרכנו לדרוך ברגל ואינן עוצרין היטב אפילו לא הוציא אלא כמדת המים שנתן שם יין גמור הוא, שלפעמים אנו רואין שאין יוצא אפילו כפי המדה שנתנו בהן לפי שהפורצנין בולעין המים ויוצא היין, הילכך מברכין עליו בופה"ג. אבל הרב ר' יונה ז"ל כתב דהא דאמרינן אם נתן שלשה והוציא ארבעה דמברך עליו בורא פרי הגפן דוקא בימיהם שהיה היין חזק מאד, אבל אנן אפילו הוציא ארבעה אינו מברך עליו בורא פרי הגפן, ומפני זה השמיטה הרב אלפאסי ז"ל ואני כבר כתבתי למעלה, דענין זה לפי דעתי הכל תלוי כפי היין או כפי המקום או כפי השותה.
יין מבושל ראיתי כתוב דאין מברכין עליו בורא פרי הגפן דתנן גבי ניסוך אין מביאין לא מתוק ולא מבושל ואם הביא פסול. אבל כתב רבינו יצחק אבן גיאת ז"ל יין שנתבשל אפילו מעט או שנתן לתוכו דבש אין מברכין עליו בורא פרי הגפן. ויש מי שכתב שאינו נכון דלא גרע מקונדיטון. וכן כתב רב נטרונאי גאון ז"ל יין מבושל בין חסר מעט בין חסר הרבה נשתנה לגריעותא ואין בו משום יין נסך ומברכין עליו שהכל, עד כאן. כל שכן שיהיה נראה לי דאותו משקה שעושין שסוחטין את הענבים ומבשלים אותו עד מאד שקורין בלע"ז ארוף שאין מברכין עליו אלא שהכל לדעת הגאון ז"ל, וגם כן אותו פימינט שלנו שמבשלין אותו עם דבש לפי סברת הרב ז"ל אין מברכין עליו בורא פרי הגפן, ואל תקשני מקונדיטון שאמרתי למעלה, דנוכל לומר שהם לא היו מבשלין אותו כלל אלא שמשימין בו הבשמים לבד. אבל מכל מקום נראה לי שאם אין מבשלין אותו אלא שמשימין אותו על האור כדי לערב הבשמים יפה כמו שיש קצת אנשים שנוהגין כן דמברכין עליו בורא פרי הגפן, לפי שאינו נקרא מבושל עד שירתיח, כן כתב הראב"ד ז"ל בשם הגאונים ז"ל. ואיכא מאן דאמר דאינו קרוי מבושל עד שיחסר מן המדה שהיתה קודם, וכן דעת הר"ם ב"ן ז"ל, והביא ראיה מן הירושלמי, דגרסינן במסכת תרומות פרק יא אין מבשלין יין תרומה מפני שממעיטו ממדתו. ומיהו עדיין נסתפקתי בענין שהרי כתב הגאון ז"ל דאם משימין בו דבש שאין מברכין עליו בורא פרי הגפן ומנהגנו עתה לשים בו דבש. אבל רבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל כתב דיין מבושל מברכין עליו בורא פרי הגפן דאשתני לעלויא ומקדשין עליו, וכן כתב רת"ם ז"ל, והביאו ראיה מדתנן בפרק בתרא דמסכת תרומות אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו ור' יהודה מתיר מפני שמשביחו אלמא לכולי עלמא עלויי מעליה, ונכון הוא, וכן כתב השר של קוצי זצ"ל.
יין שקורין אותו בלע"ז פימינט נסתפקתי אם מברכין עליו בורא פרי הגפן, דכיון דאינו ראוי לנסך על גבי המזבח אימא דאין מברכין עליו בורא פרי הגפן. ואחר כך מצאתי און לי, דמצאתי בירושלמי דפרק ערבי פסחים דשאיל מהו לצאת ביין קונדיטון, פירוש לגבי ארבעה כוסות של פסח, ופריק דיוצאין בו, אלמא יין גמור הוא. אבל ראיתי לר"ם ב"ן ז"ל שכתב לגבי יין נסך שקונדיטון (איבו) [אין בו] משום יין נסך ומשום הכי מותר לשתותו עם הגוי ביחד, והביא ראיה מדאמרי' בירושלמי ר' יצחק בר נחמן בשם ר' יהושע בן לוי היה אומר מתוק מר חד אין בהם משום גלוי ולא משום יין נסך [ר' סימון מפרש החד קונדיטון אלמא קונדיטון] אין בו משום יין נסך וכיון שאין בו משום יין נסך (היא רך) [היאך] נברך עליו בורא פרי הגפן, אלא שכתב הרב ז"ל שאין להתירו אלא שיהיו בו פלפלין הרבה על חד לתלתא פלפלין, הלכך הקונדיטון שלנו שאין משימין בו אלא מעט סמנין, נראה שמברכין עליו בורא פרי הגפן. אי נמי נוכל לומר דההיא דארבע כוסות מיירי כשלא נתבשל, ופירוש קונדיטון בלשון יון קורין ליין שמשימין בו דבש ופלפלין ומיני בשמים קורין אותו קונדיטון כדמוכח במדרש דפרשת החודש השלישי נמשלה תורה לקונדיטון, מה קונדיטון זה יש בו יין דבש ופלפלין אף דברי תורה כך, ובסמוך אאריך בו יותר בסייעתא דשמייא, כנ"ל. יין שקורין בלע"ז אלפשיו"ר שמשימין בו מיני בשמים, נראה לי דהא דינא דלעיל דמאי שנא.
השותה מיין מגתו, כלומר שרצה לשתות יין מן הגת של ענבים מברך עליו בורא פרי הגפן, דגרסינן במסכת בבא בתרא בפרק המוכר פירות אמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום, דהיינו בורא פרי הגפן.
יין של צמוקים כמו שנוהגים היום בארץ ישמעאלים ששורין צמוקים במים ואחר כך עוצרין את הצמוקים ומוציאין מהן יין, מברך עליו בורא פרי הגפן, דגרסינן בפרק המוכר פירות יין של מרתף ויין של צמוקים לא יביא ואם הביא כשר, וכיון שאם הביא כשר (ו)ראוי לברך עליו בורא פרי הגפן. פירוש יין של מרתף יין הנמכר במרתף ואין אדם יודע אם טוב ואם רע הוא. ואע"ג דכתב הרב אלפסי ז"ל התם בשם הגאונים ז"ל דדוקא שיהיו הצמוקים לחים כדי שיצא מהם קצת לחלוחית, היה נראה לי דדוקא לענין קדוש היום משום דבעינן יין גמור, אבל לגבי ברכה נראה לי דמברכין עליו בורא פרי הגפן דלא גרע משמרים דרמו עליהו מיא דאם הכניס שלשה והוציא ארבעה שמקדשין עליו קדוש היום כדמוכח בפרק המוכר פירות בבבא בתרא, ואיני סומך על סברתי שכבר הורה זקן וחכם, ואחר כך ראיתי לרבי' שרירא ורבינו האי גאונים ראשי ישיבות אל שכתבו בפירוש כדברי רבינו אלפסי ז"ל שצמוקים שיש בהן לחלוחית ששרן במים והיו בו טעם ומראה יין מברכין עליו בורא פרי הגפן ואם יבשים הן לגמרי ושרן במים אין מברכין עליו אלא שהכל.
<h2>דף לה:</h2>
השותה שמן זית אין מברכין עליו כלל, דגרסינן בפרק כיצד מברכין אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ, ואקשינן היכי דמי אי דקא שתי ליה משתיה אזוקי קא מזיק ליה, ומסקנא דאין מברכין עליו כלל, אבל אם לקח שמן זית ועירב בו אניגרון מברך עליו בפה"ע, ואם תאמר א"כ כיון שהוא אינו יכול לשתות השמן [אלא ע"י] אניגרון, כלומר שהאניגרון ממתקו, א"כ הוה ליה אניגרון עיקר ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, קושיא זו מקשין אותה בגמרא, ופריקנא הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו דהוה ליה שמן עיקר ושותה אותו כדי לרכך הגרון, אלמא דכי שתי על ידי אניגרון שהוא עיקר ואינו מברך על השמן. וכתב רבנא האי גאון ז"ל דכי שתי ליה בשבת על ידי אניגרון מברך עליו בורא פרי העץ כיון דהעיקר הוא שמן, אבל אם שתי ליה בחול על ידי אניגרון לא מברך עליה כלל אלא על האניגרון שהוא עיקר, וכתב הרשב"א ז"ל דהאי דקאמר הגאון ז"ל בשבת או בחול לאו דוקא בשבת ובחול, דפשיטא דאין הברכות תלויות בשינוי העתים, וכי בשביל שהוא שבת מברך עליו בורא פרי העץ וזה מבואר, והאי דקא נקיט ליה בהאי לישנא כתב הרב זה לשונו דעת הגאון ז"ל שאע"פ שחושש בגרונו אם הוא שותה את השמן על ידי אניגרון לא מוכחא מילתא דמשום חשש גרונו הוא שותהו, ואדרבא (אי) מוכחא איפכא, דא"כ למה ליה אניגרון יערער את השמן לבדו דהא אפשר והוא עדיף ליה טפי, אבל בשבת כיון דחושש בגרונו אפילו בסתם דעתו על השמן אלא שאי אפשר לו בערעור לבדו, ומכל מקום אפילו בחול אם מתכוין ממש לרפואה מברך עליו דהוא עיקר, ע"כ. ופירוש אניגרון פרישנא בגמרא אמר רבא בר שמואל מאי אניגרון מיא דסילקא, אכסניגרון מיא דכולהו שלקי, ואם תאמר אמאי לא מברכינן בשמן על ידי אניגרון בורא פרי שמן כמו על היין דג"כ אישתני למעליותא, ומהדרינן בגמרא משום דחמרא סעיד ומשמח (ו)קובע ברכה לעצמו. ותימה על הרב אלפסי ז"ל שכתב ואי אכיל ליה בהדיה פת הוה ליה הפת עיקר ומה צורך היה לו לרב ז"ל לאומרו פשיטא ופשיטא, והאמת יראה דרכו.
מים עכורין או שחורין הרבה מחמת דיו או מחמת דבר אחר, נראה לי דאין מברכין עליהן כלל, דתניא בפרק כל הבשר מים שנפסלו משתיית בהמה כגון מים סרוחין פסולין לנטילת ידים, וכיון דאפילו לנטילת ידים הן פסולין כל שכן לשתות, ועוד נראה לי ראיה מדגרסינן בפרק כיצד מברכין ושמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ, היכי דמי אי דקא שתי ליה משתיא אזוקי מזיק, אלמא דכל דבר שהוא היזק לשותה אין מברכין עליו כלל, ועוד נראה לי ראיה מדאמרינן בפרק כיצד מברכין אבל קמחא דשערי כיון דמצער לקוקנא ולא (אכיל) [אכלי] ליה אינשי אימא לא לבריך, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי, אלמא דדעת בעלי הגמרא היה דכל דבר שהוא מזיק אע"פ שיש לו קצת טעם לחיך אין מברכין עליו כלל אלא א"כ היה לו הנאה גדולה כדרך בני אדם, אבל מים עכורים כיון שאין דרך העולם לשתותם אינו מברך עליהם, ועוד שהן כחרבות לגוף ומולידין כמה חלאים רעים ונאמנים ובפרט לחולי הכליות כאשר ידוע לחכמי הרפואה, וכל שכן לדעת ר' יצחק הזקן ז"ל שכתב גבי שקדים מרים דלא לברך עליהו כלל דאזוקי מזיק כמו שנבאר לקמן בסייעתא דשמיא, משום הכי נראה לי דאין מברכין עליהן כלל דאזוקי מזיק, ומיהו הכל תלוי הוא במים כמות שהן אם דרך בני אדם לשתותם, כנ"ל.
<h2>דף לז.</h2>
פת קטניות, כגון שטחן פולין או עדשים או שאר מיני קטניות, כתב הרב ר' יונה ז"ל דלא מברכינן עליהו אלא שהכל דלא זייני כלל ובורא פרי האדמה אינו מברך משום טעמא דאמינא לעיל, ולבסוף מברך בורא נפשות, וכן כתב הר"ם במז"ל. ונראה לי דאותו מאכל שעושין ממין קטנית הנקרא בלע"ז פרוץ ומבשיל אותו היטב שמברכין עליו בורא מיני מזונות כיון שהוא מזון גמור ולא גרע מדוחן, ואדרבא הא הוא זן יותר מדוחן, אבל מכל מקום מן הספק אינו מברך עליו אלא בורא פרי האדמה, ואע"פ שהוא מבושל לא ירד ממעלתו שנאמר שנברך עליו שהכל שאדרבה נתעלה, אבל אם עשה ממנו פת אינו מברך עליו אלא שהכל כדין קטנית דלא זיין כלל אלא כשהוא מבושל, כנ"ל.
<h2>דף לח.</h2>
תוספתא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות מברכין עליהן כדרך שמברכין על המורייס ע"כ, וכתב הרשב"א ז"ל דמכל מקום לדברי כלם בדבש הזב מעצמו מן [התמרים] שאין מברכין עליהן אלא שהכל. אלא שלא כתב כן מרנא ורבנא האי גאון ז"ל שכתב בשם הגאונים ז"ל דהא דמר בר רב אשי דוקא בששרה התמרים במים ובשלם כי האי גוונא הווי זיעה בעלמא ואזוקי מזיק ליה, אבל אם זבו התמרים מעצמם הדבש בלא בישול פרי גמור הוא וראוי לברך עליו בורא פרי העץ, שהכתוב קראו דבש כדכתיב ארץ זבת חלב ודבש והיינו דבש תמרים, והמפרשים אחרונים ז"ל מודים לו בדבש תמרים בלבד, וכן עיקר אע"פ שהדברים מתמיהין כפי הגמרא ודוק.
השותה שום משקה אחר אינו מברך עליו אלא שהכל, דגרסי' בפרק כיצד מברכין אמר מר בר רב אשי מאי טעמא זיעה בעלמא הוא, וא"ת והא קיימא לן (לט.) דמייא דכולהו [שלקי] ככולהו שלקי, וי"ל דהתם אישתנו לעלויא אבל הכא אשתנו לגריעותא. יש מן המפרשים שכתבו דדוקא כשאינו בעין כלומר שאין לו תואר דבש אבל אם הוא בעין לא הוי זיעה אלא עיקר הפרי ומברכינן עליו בורא פרי העץ, וכתב הרב ר' יונה ז"ל דאין זה כלום דהא בפירוש אמרינן בפרק העור והרוטב שאינו חשוב משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד, וכיון שכן דלא חשיבי שאר משקין אלא זיעה בעלמא, לא מברכינן בשום משקה אלא שהכל חוץ מן השמן ומן היין כמו שכתבנו. ואם תאמר האי דאמרינן בגמרא דבש של תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי(ני) פירות של תרומה ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהודה פוטר, כלומר לפי שאינן חשובין משקה, ופרש"י ז"ל לפי שלא נתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, הא כל שאר מי פירות אינן אלא זיעה בעלמא, הא תינח שארא אבל חומץ סתוניות שהוא בוסר שלא בא לעולם לידי בישול והן אותן העוללות בסר שמוצאין אחר הבצירה בסתיו ומשום הכי הוא נקרא חומץ סתוניות, האיך הוא זיעה אדרבא הוא עיקר הפרי ואין לו עילויא אחרינא לעולם, כדמוכח בנדרים בפרק הנודר מן המבושל, וכל שכן שקשה לפירוש התוספות שפירשו דענבים וזיתים אישתנו לעלויא אבל שאר מי פירות אשתנו לגריעותא ומשום הכי קרו להו זיעה, והא חומץ סתוניות שאין להן עלויא אחרינא ואפילו הכי הם זיעה, ויש לתרץ שכיון שהסתוניות הן גרועות ואינן באים לידי בישול לעולם אפילו המשקה שלהם הוא גרוע וזיעה בעלמא הוא. מ"מ לדברי כל המפרשים שכתבנו על כל משקין של פירות האילן לא מברכינן עליהו אלא שהכל חוץ מהיין והשמן, ומיהו הרב אב"ד ז"ל כתב בפירושיו שאם סחט הפירות עד שיצא ממנו משקה מברך עליהן בורא פרי העץ דהן הן גוף הפרי, ולא גריעי ממיא דסלקי דאמרי' מיא דכולהו שלקי, דכיון שרוב אכילתן של שלקי הוא על ידי בישול דין הוי דנהוי כשלקי, אבל מי פירות שאין דרך לסוחטן לא.
וכן אותן מיני כותחין שאנו עושין ומשימין בו פת, כתבו בתוספות איברא דמברכין עליו שהכל נהיה בדברו, ואע"ג דיש בהן כזית לחם בכדי אכילת פרס לא מברכינן עליה אלא שהכל נהיה בדברו.
<h2>דף לט.</h2>
מיא דסלקא, פירוש מי(ני) תרדין שבשלן בקדרה מברכין עליהן כמו על התרדין עצמן, דגרסינן בפרק כיצד מברכין אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא מיא דלפתא כלפתא ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי, וכן דשבתא שקורין בערבי שבת ובלע"ז אני"ט בעי רב פפא בגמרא אי הוי כשבתא או לא, ופרישנא והוי כשבתא, הילכך מברכינן עלייהו בורא פרי האדמה. ואם תאמר בשכר של שעורים דקיימא לן דמברכינן עליו שהכל אמאי לא מברכינן עליה בורא פרי האדמה כמו על השעורים עצמן, וכי תימא מפני שנשתנו, מכל מקום לעלויא אשתנו, תירץ הרב ר' יונה ז"ל דלא דמי למי שלקות דדרך העולם לאכול בהן פת כמו עם השלקות עצמן, ולפיכך הן כשלקות, אבל שכר אינו עשוי אלא לשתייה ויצא מתורת מה שהיה קודם לכן, ועוד תירץ שכיון דשערי אית להו עילויא אחרינא דעבדין מיניהו פת ועכשיו כיון שעשו ממנו שכר ירדו מגדולתן ואין מברכין עליהן אלא שהכל.
<h2>דף מ:</h2>
חומץ אינו מברך עליו אלא שהכל, דגרסינן בפרק כיצד מברכין על החומץ ועל הנובלות מברך עליו שהכל, וא"ת ואמאי מברכינן עליה כלל דהא אינו ראוי לשתיה כדמוכח במסכת יומא שאם שתה חומץ ביום הכפורים דהוא פטור, וכן לכל דבר שאינו ראוי לאכילה כדאמרינן הכוסס פלפלי ביום הכפורים פטור, תירץ הרב ר' יונה ז"ל דאע"ג שהוא פטור כשישתה רביעית, כיון דקיימא לן שאם שתה ממנו הרבה שחייב שאי אפשר שלא יהנה ממנו, לעניין ברכה נמי לא יצא מתורת אוכל ולפיכך מברך עליו, וכתב הרב ז"ל שאם שתה ממנו רביעית או פחות מברך עליו בתחילה כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, ולא יברך בסוף כלל כיון שאינו חשוב לשתיה ביום הכפורים.
יין שהקריס, פירוש יין שקורין בלע"ז מודט אין מברכין עליו אלא שהכל, דגרסינן בפרק כיצד מברכין על הפת שעיפשה ועל היין שהקרים אומר עליו שהכל, ודוקא כשהקרים הרבה שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח. אבל רבינו מאיר ז"ל פי' יין שהקריס איגרא בלע"ז כגון דריחיה חמרא וטעמיה חלא מברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות, אבל ריחיה חלא וטעמיה חמרא קיימא לן כר' יוחנן בפרק המוכר פירות דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, וכן פסק הרב ר' שמואל ב"ר מאיר ז"ל, ומברך עליו בורא פרי הגפן ע"כ.
<h2>דף מד.</h2>
השותה מים מברך עליהן שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, דגרסינן בפרק כיצד מברכין השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, ואמרינן עלה בגמרא לאפוקי מאי פירוש הא דקתני במתניתין לצמאו מאי אתא לאשמועינן, ופריק אמר רב אידי בר אבין לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא, פירוש שנפל חתיכת בשר בגרונו ואינו יכול לבלעו ולא לפלטו ושותה מים עליו כדי שיבלע הבשר, שמעינן מהכא דהשותה מים שלא בשעת הצמא כגון ה(ו)שט בנהר דעל כורחו יש לו לבלוע מן המים דאין טעונין ברכה כלל, כך נראה בעיני. וכתבו רבני צרפת דהוא הדין לאוכל אכילה גסה כלומר שאינה לתאבון דאין מברכין עליה כלל לא בתחילה ולא בסוף, דברכה לא נתקנה אלא א"כ נהנה בדבר, והכריחם לכתוב זה לפי שראו בצרפת כמה מגדולי הדור כשהיו מסיימין לאכל בשבת בבקר אחר ברכת המזון היו מכסין השולחן ומביאין לפניהם לחם ויין ומיני קליות ומברכין המוציא ואחר כך חוזרין ומברכין ברכת המזון כדי לקיים מצות שלש סעודות, ואינו נכון כמו שכתבתי. כתב רב עמרם גאון ז"ל בשם רב פלטוי גאון ראש ישיבה ז"ל, דהא דאמרינן לעיל גבי מים דהיכא דחנקתיה אומצא דאין צריך לברך, דוקא בתחילתן כיון שלא היה שותה אותן להנאה אבל לבסוף כיון שנהנה מהם בודאי צריכין ברכה. אבל רבותינו הצרפתים ז"ל כתבו דאינו נכון, דהא אמרינן גבי החושש בגרונו לא יערערנו בשמן, מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, אלמא משמע דדוקא בשאר דברים ששותה אותן בדעת רפואה כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, אבל מים שאין בהן הנאה כלל אלא בדעת הצמא אינו מברך עליהם כלל, ודברי הגאונים עיקר שדבריהם דברי קבלה הם.
<h2>דף מה.</h2>
יין נסך נסתפקתי אם עבר אדם ורצה לשתות אם מברכין עליו אם לאו, ומצאתי להר"ם במז"ל וזה לשונו כל האוכל דבר אסור בין בשוגג בין במזיד אינו מברך עליו בין בתחלה בין בסוף, והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר שלא אמרו כן בפרק שלשה שאכלו אלא אין מזמנין אבל לא קאמר אין מברכין, אבל ברכת הנהנין יברך בין בתחילה בין בסוף, ולקמן אאריך בזה יותר בשער תיקון הברכות בסייעתא דשמיא.
<h2>דף נט:</h2>
כתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל דהשותה מים שלא בסעודה פעמים רבות בזה אחר זה, כל שמחמת צמאו הראשון אינו חוזר ומברך עליו, והוא שלא שנה מקומו דשינוי מקום קובע ברכה לפניו. ונראה לי דדוקא שלא בירך לאחריו, אבל אם בירך לאחריו צריך לחזור ולברך, דכיון שבירך לאחריו כבר סלק דעתו מזה, דמה שאמרו שינוי יין אין צריך לברך אלא הטוב והמטיב, דוקא כשלא בירך על הגפן ועל פרי הגפן, אבל אם בירך על הגפן ועל פרי הגפן ונמלך לשתות יותר פשיטא שצריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן, והגע עצמך הרי שהיה בסעודה ובירך ברכת המזון ונמלך ורוצה לאכול יותר וכי יעלה בדעתך שאינו חייב לחזור ולברך המוציא כיון שלא שינה מקומו, והכי אסיקנא בגמ' בפרק שלשה שאכלו, [שלשה שאכלו] וסיימו מלאכל דאמרינן שחייב האחד להפסיק סעודתו כדי שיזמן עם השנים, ומפסיק עד ברכת הזן, וכתבו רבינו האי ובעל הלכות גדולות ז"ל עצמו כמדומה לזה, הרי ששתה כוס של ברכת המזון ולא היה בדעתו לשתות יותר ואחר כך נמלך לשתות מברך בורא פרי הגפן, וכן אפילו כמה פעמים, וזה ברור, כך נראה לי.
